רמת גן, יום שני כ”ה סיוון תשפ”ד
1 ביולי, 2024
לקוחות ומכרים יקרים,
אני שמח להעביר לעיונכם את דף המידע מספר 4 ממשרדי, דף המידע הפעם עוסק בליבת הקושי של צוותים רפואיים, הנבחנים תחת עינו הפקוחה של בית המשפט ובשאלה מהי רשלנות רפואית? ובקושי הנוסף שבו נתקלים תובעים מול מערכת בתי המשפט, כשהם מבקשים להפרע פיצויים בתיקי רשלנות רפואית. מדובר בתחום משפטי סבוך מאוד והקשיים שבניהול תיק רשלנות רפואית, אינם אינהרנטיים רק לתיק עצמו ולשאלה האם היתה רשלנות או לא, אלא גם לאופן ניהול התיק במערכת עמוסה.
שלכם, יאיר
גישורים בתביעות רשלנות רפואית
מערכת בתי המשפט קורסת תחת העומס.
אחת הדרכים לנסות ולפתור את העומס היא “מיקור חוץ”.
תחת מינוי שופטים רבים, שיוכלו לתת למתדיינים, בכל תחומי המשפט, את יומם בבית המשפט וסעד במקרים המתאימים, מערכת בתי המשפט “פולטת” תיקים לגופים פרטיים ולגישורים פרטיים.
אחד התחומים שסובלים מבעיית העומס הוא תחום הרשלנות הרפואית, ותובעים ברשלנות רפואית צריכים לצפות מראש, כי הם יתקשו לקבל סעד, ובא כוחם יעמוד בפני לחצים להפנות את התיק לגישור ולהימנע מניהולו. תיקי רשלנות רפואית אמנם לא רבים, אך הם מייצרים פקק במערכת בתי המשפט, בשל מורכבותם והיקף החומר הרב בכל תיק. לכן, מערכת בתי המשפט תעשה הרבה על-מנת לנסות להימנע מקידום התיק ותציע למתדיינים בפניה להוציא את התיק לגישור.
על פני הדברים נשמע שמדובר בפתרון שהוא כמעט קסם, האינסטינקט הראשוני לחשוב הוא, שאם תיק מופנה לגישור, אז בסופו, יהיה גם הסדר ובצידו תשלום. אז ראשית, לא כל התיקים שמתקיים בהם גישור מסתיימים בהסדר פשרה, בוודאי לא כזה שיכול לרצות את התובעים, שנאלצים פעמים רבות להסכים להצעות מגשרים שאינן גבוהות רק משום פרק הזמן הרב שעבר, ושנית, תהליך הגישור הגם שהוא עצמו אינו ארוך, ‘נמרח’ על פני חודשים ארוכים ולעתים שנים, משום שחברות הביטוח, המייצגות את בתי החולים, מעכבות את תהליך קבלת האישורים לגישור עצמו, ולאחר הגישור את תהליך קבלת האישורים להצעת המגשר.
מדובר אפוא פעמים רבות, בהליך בירוקרטי, ולא יעיל, שמעכב את ניהול התיק לא מקדם אותו ומאלץ תובעים להסתפק בסכומי פיצויים נמוכים מערכו של התיק.
לכן תובע המעוניין לסיים את התיק בהסדר מחוץ לכתלי בית המשפט, נכון שיעשה זאת במו”מ ישיר מול ב”כ הנתבעים, מו”מ קצוב בזמן, ואם זה לא צולח, יתעקש לנהל את התיק בבית המשפט כפי שהוא זכאי לעשות על פי דין. במצב כזה על תובע לקחת בחשבון כי הוא עלול גם להפסיד את התיק אולם נראה שהדרך לייעל את ניהול התיק, לקדם אותו ולמקסם את סכום הפיצוי – היא נטילת סיכונים.
אמירה חשובה שיש להוסיף, שהאמור מתייחס לתיקים שיש להם בסיס משפטי איתן ושנבדקו היטב ע”י עורך הדין המייצג, לפני הגשתם – ולא לתיקים שהוגשו רק על מנת לנסות להפרע מעט פיצויים, אפילו אם לא היתה התרשלות.
למי הרופא מחויב?
הרופא מחויב בראש ובראשונה למטופליו ולצורך כך לפעולה ע”פ סטנדרטיים מקצועיים בלבד. מחויבותו זו גוברת על כל התחייבות למנהלים או למוסדות בהם הוא עובד. חובת הרופא כוללת את הצורך לפעול תמיד לטובת המטופל, על פי הסטנדרטים המקצועיים הגבוהים ביותר והנהלים המקובלים בעולם הרפואה. הרופא מחויב להבטיח כי הטיפול הניתן למטופל הוא מיטבי, גם אם זה סותר את הנחיות המנהלים או המוסדות בהם הוא מועסק.
מחויבות לפרקטיקה הרפואית ולא להנחיות המנהליות
הרופא מחויב בראש ובראשונה למקצוע הרפואה, אשר מחייב שמירה על רמת מקצועיות גבוהה, אתיקה רפואית והקפדה על טובת המטופל. משמעות הדבר היא כי במקרים בהם יש סתירה בין הוראות המנהלים לבין טובת המטופל, הרופא חייב לפעול לטובת המטופל. במקרה של ד”ר יגר נ’ שר הבריאות (ע”א 410/93), בית המשפט קבע כי הרופא היה חייב לנקוט באמצעים נוספים לאבחון מחלת המטופל, גם אם הנהלים הפנימיים של המוסד לא דרשו זאת. על הרופא להפעיל שיקול דעת רפואי עצמאי ולהיות נאמן למקצוע הרפואה ולא להנחיות מנהליות, שנועדו לחסוך בהוצאות טיפול.
דוגמאות מהפסיקה
בפסקי הדין שנידונו, הובהרה מחויבותו של הרופא כלפי המטופל והמקצוע:
• ת.א. 1199/07 ד”ר צבי רביב נ’ משרד הבריאות: בית המשפט קבע כי הרופא חייב לבדוק האם הנהלים המוסדיים מספקים טיפול סביר וראוי, ולפעול בהתאם לאמות המידה המקצועיות המקובלות.
• ע”א 410/93 ד”ר יגר נ’ שר הבריאות: בית המשפט הטיל אחריות על הרופא משום שלא נקט באמצעים המתאימים לאבחון מוקדם של המחלה, למרות שהנהלים הפנימיים לא דרשו זאת. הרופא חייב היה לפעול לטובת המטופל על פי הסטנדרט הרפואי המקובל.
מבחני הגישה הרפואית הסבירה וסטנדרט הציפייה מרופא
בפסיקה הישראלית נקבע כי רשלנות רפואית תיבחן על פי מבחן “הרופא הסביר”. על פי מבחן זה, רופא ייחשב כרשלן אם התנהגותו חרגה מהסטנדרט המקובל של רופאים סבירים ומיומנים העוסקים באותו תחום התמחות.
על אף שהפירוש המילולי של המונחים “סטנדרט מקובל” או “רופא סביר” מכוונים לרמה ממוצעת, הציפייה בפועל היא לסטנדרט גבוה, והוא כולל את החובה להתעדכן בחידושי הרפואה, להשתמש בציוד רפואי מתאים, ולהתייעץ עם מומחים במידת הצורך. בנוסף, בית המשפט בוחן את התנהלותו של הרופא ביחס לידע הרפואי שהיה קיים בזמן המקרה הנדון. כלומר, הרופא נבחן על פי הסטנדרט שהיה מקובל במועד הטיפול, ולא על פי סטנדרטים מאוחרים יותר.
הגדרת “רופא סביר” בפסיקה:
• ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש: בית המשפט העליון קבע כי “הרופא הסביר” הוא רופא בעל הכשרה וניסיון סבירים בתחום התמחותו, אשר פועל במקצועיות, בזהירות ובתשומת לב הנדרשים.
• ע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל”: בית המשפט העליון הדגיש כי סטנדרט “הרופא הסביר” הוא דינמי ומשתנה בהתאם להתפתחויות ברפואה ובטכנולוגיה. רופא סביר נדרש להתעדכן בידע הרפואי העדכני ולהשתמש באמצעים ובשיטות המקובלים בתחום התמחותו.
דוגמאות לגישות הפסיקה ביחס ל”רופא סביר”:
• מידע וחובת גילוי: רופא סביר נדרש לספק למטופל את כל המידע הרלוונטי אודות מצבו הרפואי, אפשרויות הטיפול, הסיכונים והסיכויים הכרוכים בכל אפשרות, כדי לאפשר למטופל לקבל החלטה מושכלת.
• קבלת החלטות רפואיות: רופא סביר נדרש לקבל החלטות רפואיות על סמך ידע רפואי עדכני, ניסיון קליני, ובחינת הנסיבות האישיות של המטופל.
• ביצוע פרוצדורות רפואיות: רופא סביר נדרש לבצע פרוצדורות רפואיות במקצועיות, בזהירות ובתשומת לב, תוך שימוש בטכניקות ובשיטות המקובלות בתחום התמחותו.
• מעקב וטיפול לאחר פרוצדורה: רופא סביר נדרש לעקוב אחר מצבו של המטופל לאחר פרוצדורה רפואית ולספק טיפול הולם במידת הצורך.
חשוב לזכור:
הדרישות אמנם גבוהות, אך בתי המשפט מודעים ויודעים כי מקצוע הרפואה, איננו דבר מדויק ולא רק שהוא לא מדויק, טמון בו גם סיכון מעצם טבעו. במצב כזה, ברור ומובן כי פעילות רפואית מזמנת גם לא מעט טעויות וגרימת נזקים שלא בגלל רשלנות. ההבדל בין טעות לרשלנות, יבחן תמיד ע”פ מה שצריך היה לעשות או לא לעשות בזמן אמת ולא כחכמה שבדיעבד, כשאנו יודעים כבר את התוצאה.
