בשנת 2016 דחה בית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ את העתירה שהגישו ההסתדרות הרפואית וארגונים נוספים כנגד תיקון לפקודת בתי הסוהר המאפשר האכלה בכפייה של אסירים שובתי רעב. ההחלטה הזו עברה איכשהו מתחת לרדאר התקשורתי והעיסוק בה היה יחסית מינורי. כאשר הצעת החוק עלתה לסדר היום היא עשתה הרבה מאוד רעש וקוממה על הממשלה מתנגדים רבים שחלקם אף האשימו את מדינת ישראל בכפיית רופאים לבצע עינויים באסירים ביטחוניים.
העיסוק בנושא האסירים הביטחוניים ובשאלה אם יחיו או ימותו כתוצאה משביתת רעב, מעורר תחושות עזות אצל כל אזרח ישראלי. תנאי כליאתם מעוררים גם הם מחלוקת ערה מעת לעת והרצון להקשות עליהם את החיים ככל שניתן מאוד דומיננטית בשיח הזה. בצדק רב היא דומיננטית ויש לדון בכך ברצינות בהתאם לכללי הדין ומגבלות היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית.
נחזור להאכלה בכפייה. כל מי שעוסק במשפט רפואי, כל אדם שנזקק אי פעם בחייו לטיפול רפואי או רק ישב מול רופא צריך שתכאב לו הבטן מהמחשבה שניתן לכפות טיפול רפואי על בן אנוש. נעשה מיד הפרדה ונזכיר כי גם רב מרצחים מתועב הוא בן אנוש וביצוע טיפולים רפואיים אינם חלק מן העונש שהוטל עליו. לא במדינת ישראל ולא באף מדינה דמוקרטית אחרת.
לכל אדם, מתועב ככל שיהיה, קיימת זכות בסיסית לאוטונומיה על גופו וזכות לקבל החלטות בדבר טיפול רפואי שיינתן לו. חוק זכויות החולה, הקובע שלא ניתן לטפל באדם ללא קבלת הסכמתו המודעת, חל גם על האסירים הקשים ביותר. אסיר שבוחר לשבות רעב, בוחר במודע להכניס את עצמו לגדר חולה ולהימנע מקבלת טיפול רפואי, אולי אפילו עד מוות. למוות הזה יכולה להיות השפעה דרמטית על בטחון מדינת ישראל ולכן חוקקה המדינה חוק המאפשר לה, בנסיבות מסוימות למנוע אותו אפילו בכפיה. המשמעות היא ביצוע טיפולים רפואיים באדם לשם השגת מטרה שאינה רפואית.
החוק הזה עמד למבחנו החוקתי של בית המשפט העליון, שקבע פה אחד כי בנסיבות מסוימות ובתנאים מוגדרים, שיקול זה הנו חוקתי ומותר ויכולה המדינה לבקש להאכיל בכפייה אסיר משיקולים בטחונים. עם זאת, בית המשפט הדגיש שהשיקול הביטחוני חייב להיות משני לשיקול הרפואי. בית המשפט הדגיש שהסיבה הראשונה במעלה למתן אפשרות לפגוע באוטונומיה של האסיר ולמנוע את מותו היא קדושת החיים. “מתן עליונות לעקרון קדושת החיים, זו ראשית וזו אחרית… זהו יסוד מובהק ביהדות ובכל חברה אנושית מתוקנת”. למעשה חלק ניכר ממדינות המערב מתירות האכלה בכפיה של אסירים. האסיר מצוי במשמורת חוקית וחובה על רשויות המדינה למנוע מעצמו לפגוע בו. רק לאחר שנשקלו כל השיקולים הרפואיים יכול בית המשפט לשקול גם שיקולים ביטחוניים ולבחון האם יהיה במותו של האסיר או פגיעה חמורה בגופו כתוצאה משביתת הרעב כדי לגרום לנזק בטחוני. גם נזק בטחוני הוא למעשה סכנת חיים. לא של השובת עצמו אך של אזרחי מדינת ישראל ועל כן קבע בית המשפט, ניתן לשקול גם את השיקול הזה.
עמדת ההסתדרות הרפואית לפיה האכלה בכפיה אסורה על פי כללי האתיקה הרפואית נדחתה, לא משום שזה לא נכון אלא משום שכללי האתיקה הרפואית נמצאים במדרג נמוך יותר מחקיקה ראשית במדינת ישראל. לא ניתן להכריח רופא לבצע את פעולות ההאכלה ורופא שמסרב לעשות זאת יכול להימנע מכך על פי מצפונו.
לכן, למרות הקושי, מותר ואפילו צריך לפעמים לפגוע בזכויות של אסירים במטרה למנוע פגיעה בהם ובאזרחי מדינת ישראל.
האמור באתר, כולל במאמרים המופיעים בו, נועד להשכלה כללית ואין באמור כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי עם עורך דין או להסקת מסקנות משפטיות במקרה מסוים.
במקרה והנך סבור/ה שנגרם לך עוול במהלך טיפול רפואי, עליך לפנות לקבלת ייעוץ משפטי ספציפי.
